האם זיכרון אישי יכול להיות שקרי?
כתיבת זיכרונות ותיעוד סיפור החיים, הפכו בשנים האחרונות נפוצים יותר ויותר. מה היא בעצם המוטיבציה של אדם להשאיר אחריו תיעוד שכזה?
ספרו של ז'אן ז'אק רוסו - סופר והוגה דעות צרפתי בן המאה ה-18 "וידויים" נחשב לספר הפותח את הז'אנר של האוטוביוגרפיה המודרנית. רוסו מעיד על הצורך בהפקת לקחים מן העבר האישי שלו אל אחרים. אפשר לכנות מוטיבציה זאת כמטרה לימודית.
ישנם יוצרים מתחומים שונים, או מדינאים ופוליטיקאים הכותבים את סיפור חייהם על מנת לחשוף את מקורות השראתם ואת אלו שהשפיעו על השקפת עולמם ועל דרכם.
ישנם אנשים שיושבים לכתוב ולתעד את סיפורם כהזדמנות לפתוח סיפורים שלא יכלו לספר בזמן התהוותם. מעין סגירות של עניינים פתוחים המכבידים על הנשמה.
ככלל אפשר לומר שמי שמשקיע משאבים ומתעד את סיפור חייו, מרגיש זהות בן ה'אני' ל'אנחנו'. רואה בסיפורו חלק מהוויה רחבה יותר, שסיפורו משמש חלק מפסיפס גדול.
בדרך כלל אנשים נעצרים לכתוב את סיפור חייהם בגיל מאוחר יחסית, כשרוב שנות חייהם עברו ואיתם נצבר ניסיון רב. השאלה שירצה מאמר זה לעסוק היא איך נשלפים הזיכרונות והאם ניתן לומר על זיכרון אישי שהוא אמיתי או שיקרי.
ידוע שזיכרונות מתחילים להישמר מגיל שלוש ומעלה, כי זהו הגיל הצעיר ביותר בו יכולת ההמשגה מספיק משוכללת. כשאדם יכול לומר במלים ברורות מה קרה לו, סימן שהמראות, הריחות, החפצים, הדמויות וכל מה שקרה בעבר, נמצאים אצלו באופן מומשג למלים של ממש. אירועים שקרו לנו לפני שהתפתחה בנו יכולת ההמשגה, מסופרים לנו ע"י הורינו או דמויות משמעותיות אחרות שהיו בקרבה בשנותינו הראשונות. בהמשך ניגע במפגש בין הזיכרונות שלנו לבין אלו שסופרו לנו.
כך או כך, האם כל מה שקרה לנו נצרב בזיכרוננו? ואם לא, מה כן נשמר ומדוע? בספרה של ד"ר ניצה אייל "מסע אל הזיכרון", מסבירה החוקרת כיצד נאגרים פרטים בזיכרון וכיצד הם נשלפים. דברים רבים מעוררים את הזיכרון ולרוב אין לנו עליהם כל שליטה. זה יכול להיות ריח מסוים, מראה או פנים שפגשנו. זה יכול להיות צליל או אמירה ועוד. נוסף לכל אלו אותם מקומות, אירועים ואנשים, זכורים לנו באופן שונה לאורך חיינו. כל אחד חווה לפחות פעם אחת את המפגש בין הבית אותו זכר כרחב מימדים מילדותו לבין בית ממוצע כשראה אותו כבוגר. כך משפיעים פרטים רבים נוספים ועולים בזיכרוננו בדרכים שונות, אפילו אותם אירועים עצמם.
מכל האמור לעיל עולה מעצמה השאלה בדבר "אמיתותו" של זיכרון מעברנו. האם בכלל קיים "מה שקרה באמת"? אם נפגיש שני אחים שגדלו באותו הבית, אותה משפחה ואפילו בגילאים קרובים ונעלה בפניהם את אותו האירוע, האם יספרו שניהם בדיוק את אותו הסיפור? סביר מאוד להניח שלא. אם כך, האם אחד מהם דובר אמת והאחר לא? בהנחה שישנם פרטים שאפשר לייחס אותם ל" מה שהיה באמת ", והם מופיעים באופן שונה בסיפורים של שני האחים הללו, האם אי דיוק בפרטים הופך את הזיכרון לשקרי?
למה בעצם נוצרים סיפורים שבסיסם דומה אך בניינם שונה? הפרטים אותם מעלה המספר, מסבירה ד"ר ניצה אייל, יהיו תואמים את השקפת עולמו ויבטאו את אישיותו הפנימית של המספר. לכן לא רק אנשים שונים יספרו סיפורים שונים על אותו אירוע, גם אותו אדם בגיל שונה או בנסיבות ששינו את השקפת עולמו או הבנתו את העולם, יספר את הדברים קצת אחרת.
כי הזיכרונות שלנו אינם מורכבים רק מהעובדות עצמן אלא מהשפעתן עלינו, מהבנת העובדות על-ידינו ולכן הסיפור תמיד יעביר חוויה אישית. וכי אפשר לומר לאדם מסוים שהחוויה אותה הוא עבר ומעלה בפנינו, איננה נכונה? כל וכלל לא, היא החוויה הנכונה ביותר עבורו ברגע בו היא מסופרת. כבר הזכרנו את הבעייתיות בדבר האמת כפי שהייתה, כשחלק מהפרטים בכלל סופרו לנו במהלך השנים ונוספו על זיכרונות אותנטיים שלנו. המספר אינו עושה לרוב הבחנה בין הפרטים וכולם משלימים עבורו את הסיפור שלו.
בפגישותיי עם אנשים שביקשו לתעד את סיפור חייהם, נתקלתי לא אחת באמירה: מהימים ההם אינני זוכר/ת שום דבר, יש לי 'בלקאאוט'. אחת המספרות ביקשה שאכתוב שכל מה שהיא מספרת על תקופה מסוימת ידוע לה רק ממה שאחרים שהיו איתה סיפרו לה. בספרו של שלמה ברנזיץ "שדות הזיכרון" הוא מספר על דו-שיח שהיה לו עם אמו בו שאלה אותו אם הוא זוכר דמות מסוימת מהימים הקשים של השואה והוא עונה: "היתכן שכל מה שקדם לרעידת האדמה נראה בעיניה כה לא חשוב עד שנמחק מן הזיכרון? כן, זכרתי אותו." אבל הזיכרון שלנו איננו אוגר בתוכו דברים על פי איזו מידה של חשיבות. כן, 'רעידת אדמה' יכולה ליצור מצב בו האדם אינו מוכן לשלוף זיכרונות מהתקופה ההיא, ועל כן אומר שאינו זוכר. תופעה של 'בלקאאוט' יכולה להיגרם גם מתחושה של בושה אליו נקלע האדם. אותה מספרת שאמרה לי שכל מה שהיא יודעת מקורו בסיפורים של אחרים, אמרה משפט אחד אחר כך שרק אחרי שהיא עצמה הפכה לאמא, היא הבינה מה חשה אמה אז והיא כלל לא חשבה על כך. אולי מכאן ניתן להבין שגם להדחקה תפקיד בתיעוד של סיפור החיים שלנו. אנחנו גם יכולים לבחור אילו עובדות יכנסו לסיפור ואילו לא.
סיפורו של אדם מבוסס על עובדות אך אין הוא תיאור מדעי. פרופסור קלייר רבין, מטפלת משפחתית, מדגימה את הדבר ואומרת ש"בתפיסה נראטיבית יש מקום ליותר מסיפור אחד המדבר על אותו הדבר, כשאין האחד נכון יותר מאחר. ב"מרחב הנארטיבי" מניחים את השיפוטיות ונפתחים לידיעה מסוג אחר."
אחד ממצבי התודעה החשובים ביותר בהם התנסיתי כמתעדת סיפורי חיים, הוא מצב של חוסר שיפוטיות מוחלט. כשאני מקשיבה לאנשים המעלים את זיכרונותיהם וסיפורם לא עולה בראשי מעולם השאלה: "איך יכולת?" או "למה עשית כך ולא אחרת?". פעמים מעלים המספרים עצמם הרהור או ערעור על שיקול הדעת שלהם באותו זמן ומביעים חרטה. יש בכך הקלה גדולה.
נסיים את המאמר במה שפתחנו בו - מה בעצם מביא אנשים לתעד את סיפורם. ובכן, מטיבציה נוספת היא אוורור של הנשמה, כי מה שיוצא ממנה אל הנייר, מפנה מקום ונותן הזדמנות לראות את הדברים מפרספקטיבה שונה.
כתיבת זיכרונות ותיעוד סיפור החיים, הפכו בשנים האחרונות נפוצים יותר ויותר. מה היא בעצם המוטיבציה של אדם להשאיר אחריו תיעוד שכזה?
ספרו של ז'אן ז'אק רוסו - סופר והוגה דעות צרפתי בן המאה ה-18 "וידויים" נחשב לספר הפותח את הז'אנר של האוטוביוגרפיה המודרנית. רוסו מעיד על הצורך בהפקת לקחים מן העבר האישי שלו אל אחרים. אפשר לכנות מוטיבציה זאת כמטרה לימודית.
ישנם יוצרים מתחומים שונים, או מדינאים ופוליטיקאים הכותבים את סיפור חייהם על מנת לחשוף את מקורות השראתם ואת אלו שהשפיעו על השקפת עולמם ועל דרכם.
ישנם אנשים שיושבים לכתוב ולתעד את סיפורם כהזדמנות לפתוח סיפורים שלא יכלו לספר בזמן התהוותם. מעין סגירות של עניינים פתוחים המכבידים על הנשמה.
ככלל אפשר לומר שמי שמשקיע משאבים ומתעד את סיפור חייו, מרגיש זהות בן ה'אני' ל'אנחנו'. רואה בסיפורו חלק מהוויה רחבה יותר, שסיפורו משמש חלק מפסיפס גדול.
בדרך כלל אנשים נעצרים לכתוב את סיפור חייהם בגיל מאוחר יחסית, כשרוב שנות חייהם עברו ואיתם נצבר ניסיון רב. השאלה שירצה מאמר זה לעסוק היא איך נשלפים הזיכרונות והאם ניתן לומר על זיכרון אישי שהוא אמיתי או שיקרי.
ידוע שזיכרונות מתחילים להישמר מגיל שלוש ומעלה, כי זהו הגיל הצעיר ביותר בו יכולת ההמשגה מספיק משוכללת. כשאדם יכול לומר במלים ברורות מה קרה לו, סימן שהמראות, הריחות, החפצים, הדמויות וכל מה שקרה בעבר, נמצאים אצלו באופן מומשג למלים של ממש. אירועים שקרו לנו לפני שהתפתחה בנו יכולת ההמשגה, מסופרים לנו ע"י הורינו או דמויות משמעותיות אחרות שהיו בקרבה בשנותינו הראשונות. בהמשך ניגע במפגש בין הזיכרונות שלנו לבין אלו שסופרו לנו.
כך או כך, האם כל מה שקרה לנו נצרב בזיכרוננו? ואם לא, מה כן נשמר ומדוע? בספרה של ד"ר ניצה אייל "מסע אל הזיכרון", מסבירה החוקרת כיצד נאגרים פרטים בזיכרון וכיצד הם נשלפים. דברים רבים מעוררים את הזיכרון ולרוב אין לנו עליהם כל שליטה. זה יכול להיות ריח מסוים, מראה או פנים שפגשנו. זה יכול להיות צליל או אמירה ועוד. נוסף לכל אלו אותם מקומות, אירועים ואנשים, זכורים לנו באופן שונה לאורך חיינו. כל אחד חווה לפחות פעם אחת את המפגש בין הבית אותו זכר כרחב מימדים מילדותו לבין בית ממוצע כשראה אותו כבוגר. כך משפיעים פרטים רבים נוספים ועולים בזיכרוננו בדרכים שונות, אפילו אותם אירועים עצמם.
מכל האמור לעיל עולה מעצמה השאלה בדבר "אמיתותו" של זיכרון מעברנו. האם בכלל קיים "מה שקרה באמת"? אם נפגיש שני אחים שגדלו באותו הבית, אותה משפחה ואפילו בגילאים קרובים ונעלה בפניהם את אותו האירוע, האם יספרו שניהם בדיוק את אותו הסיפור? סביר מאוד להניח שלא. אם כך, האם אחד מהם דובר אמת והאחר לא? בהנחה שישנם פרטים שאפשר לייחס אותם ל" מה שהיה באמת ", והם מופיעים באופן שונה בסיפורים של שני האחים הללו, האם אי דיוק בפרטים הופך את הזיכרון לשקרי?
למה בעצם נוצרים סיפורים שבסיסם דומה אך בניינם שונה? הפרטים אותם מעלה המספר, מסבירה ד"ר ניצה אייל, יהיו תואמים את השקפת עולמו ויבטאו את אישיותו הפנימית של המספר. לכן לא רק אנשים שונים יספרו סיפורים שונים על אותו אירוע, גם אותו אדם בגיל שונה או בנסיבות ששינו את השקפת עולמו או הבנתו את העולם, יספר את הדברים קצת אחרת.
כי הזיכרונות שלנו אינם מורכבים רק מהעובדות עצמן אלא מהשפעתן עלינו, מהבנת העובדות על-ידינו ולכן הסיפור תמיד יעביר חוויה אישית. וכי אפשר לומר לאדם מסוים שהחוויה אותה הוא עבר ומעלה בפנינו, איננה נכונה? כל וכלל לא, היא החוויה הנכונה ביותר עבורו ברגע בו היא מסופרת. כבר הזכרנו את הבעייתיות בדבר האמת כפי שהייתה, כשחלק מהפרטים בכלל סופרו לנו במהלך השנים ונוספו על זיכרונות אותנטיים שלנו. המספר אינו עושה לרוב הבחנה בין הפרטים וכולם משלימים עבורו את הסיפור שלו.
בפגישותיי עם אנשים שביקשו לתעד את סיפור חייהם, נתקלתי לא אחת באמירה: מהימים ההם אינני זוכר/ת שום דבר, יש לי 'בלקאאוט'. אחת המספרות ביקשה שאכתוב שכל מה שהיא מספרת על תקופה מסוימת ידוע לה רק ממה שאחרים שהיו איתה סיפרו לה. בספרו של שלמה ברנזיץ "שדות הזיכרון" הוא מספר על דו-שיח שהיה לו עם אמו בו שאלה אותו אם הוא זוכר דמות מסוימת מהימים הקשים של השואה והוא עונה: "היתכן שכל מה שקדם לרעידת האדמה נראה בעיניה כה לא חשוב עד שנמחק מן הזיכרון? כן, זכרתי אותו." אבל הזיכרון שלנו איננו אוגר בתוכו דברים על פי איזו מידה של חשיבות. כן, 'רעידת אדמה' יכולה ליצור מצב בו האדם אינו מוכן לשלוף זיכרונות מהתקופה ההיא, ועל כן אומר שאינו זוכר. תופעה של 'בלקאאוט' יכולה להיגרם גם מתחושה של בושה אליו נקלע האדם. אותה מספרת שאמרה לי שכל מה שהיא יודעת מקורו בסיפורים של אחרים, אמרה משפט אחד אחר כך שרק אחרי שהיא עצמה הפכה לאמא, היא הבינה מה חשה אמה אז והיא כלל לא חשבה על כך. אולי מכאן ניתן להבין שגם להדחקה תפקיד בתיעוד של סיפור החיים שלנו. אנחנו גם יכולים לבחור אילו עובדות יכנסו לסיפור ואילו לא.
סיפורו של אדם מבוסס על עובדות אך אין הוא תיאור מדעי. פרופסור קלייר רבין, מטפלת משפחתית, מדגימה את הדבר ואומרת ש"בתפיסה נראטיבית יש מקום ליותר מסיפור אחד המדבר על אותו הדבר, כשאין האחד נכון יותר מאחר. ב"מרחב הנארטיבי" מניחים את השיפוטיות ונפתחים לידיעה מסוג אחר."
אחד ממצבי התודעה החשובים ביותר בהם התנסיתי כמתעדת סיפורי חיים, הוא מצב של חוסר שיפוטיות מוחלט. כשאני מקשיבה לאנשים המעלים את זיכרונותיהם וסיפורם לא עולה בראשי מעולם השאלה: "איך יכולת?" או "למה עשית כך ולא אחרת?". פעמים מעלים המספרים עצמם הרהור או ערעור על שיקול הדעת שלהם באותו זמן ומביעים חרטה. יש בכך הקלה גדולה.
נסיים את המאמר במה שפתחנו בו - מה בעצם מביא אנשים לתעד את סיפורם. ובכן, מטיבציה נוספת היא אוורור של הנשמה, כי מה שיוצא ממנה אל הנייר, מפנה מקום ונותן הזדמנות לראות את הדברים מפרספקטיבה שונה.
